פסק-דין בתיק ע"א 1395/02

המשנה לנשיא א' מצא:

           בפסק-דין הצהרתי, שניתן לבקשת המשיב, קבע בית-המשפט המחוזי, כי זכויות חכירה לדורות בחלקה 5/76 בגוש 6770 (הדירה) ובחלקה 111 בגוש 7100 (החנות) - אשר נרשמו על שם המערערת - הינן בבעלותם המשותפת של המנוחים אברהם בן-עזרא ז"ל (אברהם) ורעייתו וידה בן-עזרא ז"ל (וידה). וכפועל-יוצא מקביעתו ציווה בית-המשפט על רשם המקרקעין לתקן את רישום הזכויות בדירה ובחנות באופן שהללו תירשמנה, בחלקים שווים, על שמותיהם של אברהם ושל וידה.

העובדות

2.        אברהם (יליד שנת 1907) נפטר ביום 26.5.1992. רעייתו וידה (ילידת שנת 1911) נפטרה ביום 28.2.1993. המנוחים היו בעליהן המשותפים של זכויות החכירה הרשומות בדירה ובחנות. המנוחים, ככל הידוע, לא העמידו צאצאים, והמערערת (אחותו הצעירה של אברהם) קיימה עימם יחסי משפחה קרובים. בשנים האחרונות לחייה לקתה וידה במחלת אלצהיימר. המערערת סייעה לאברהם לטפל בה, ומשהלך אברהם לעולמו המשיכה לטפל בה עד לפטירתה.

3.        ביום 23.11.1987 חתמה וידה לפני נוטריון על נוסח מודפס סטנדרטי הנושא את הכותרת "יפוי כח כללי". בחתימתה על מסמך זה (מוצג נ/2) ייפתה וידה את כוחו של אברהם לעשות בשמה ובמקומה פעולות משפטיות רבות ומגוונות, ובכלל זה להתקשר בעסקאות ובחוזים בקשר לרכושה וכן לחתום על ייפויי כוח למיניהם. לימים לקה אברהם במחלה קשה. משהחריף מצבו אושפז בבית-חולים בו הוחזק עד לפטירתו. ביום 20.5.1992 - שישה ימים לפני מותו - חתם אברהם לפני עורכת-הדין אסתר קריספין (באת-כוחה של המערערת בהליך שלפנינו), על שלושה מסמכים בהם ייפה את כוחה של המערערת לעשות בשמו ובמקומו שורה של פעולות משפטיות, בין היתר ביחס לזכויותיו בדירה ובחנות, וכן ביחס לזכויותיה של וידה בדירה ובחנות, שלגביהן הורשה על-ידי וידה לפעול בהתאם לייפוי הכוח נ/2.

4.        שני המסמכים הראשונים שעליהם חתם אברהם (מוצגים נ/3 ו-נ/4) נערכו על גבי טפסים מודפסים סטנדרטיים, זהים בצורתם ובתוכנם למוצג נ/2, אלא שמתחת לכותרת המודפסת "יפוי כח כללי" - בכל אחד משניהם - הוספו, במכונת כתיבה, המילים "בלתי חוזר". בסופו של הנוסח המודפס, בכל אחד מייפויי כוח אלה, הוספה פיסקה, שאף היא נכתבה במכונת כתיבה. בפיסקה שהוספה לייפוי הכוח נ/3, ואשר התייחסה לזכויות החכירה בחנות, נכתב:

יפוי כח זה הוא בלתי חוזר הואיל ותלויות בו זכויות צד ג' וישאר בתוקף גם לאחר מותי ויחייב את יורשי ויורשי יורשי. וכן כל הקשור בחנות ברח' חשמונאים 91 בת"א הידועה כחכירה מעירית ת"א בחלקה 111 בגוש 7100 [החנות] לרבות העברת חלקה של אשתי וידה בן עזרא ת.ז 357980 על שמי על פי יפוי כח מס' נ/4/מ"ח [ייפוי הכוח נ/2] והעברת כל חלקי שיש לי ושיהיה לי ע"ש אחותי נסקה לוי ת.ז 3837648 [המערערת] מכירתה ו/או השכרתה וכל הקשור ו/או הנובע ממנה.

ואילו בפיסקה שהוספה לייפוי הכוח נ/4, והתייחסה לזכויות בדירה, נכתב:

וכן כל הקשור בדירה ברחוב נח 4 רמת אביב הידועה כחלקה 5/76 בגוש 6770 [הדירה] לרבות העברת חלקה של אשתי וידה בן עזרא ת.ז 357980 על שמי לפי יפוי הכוח מס' נ/4/מח [ייפוי הכוח נ/2] והעברת כל חלקי שיש לי ושיהיה לי על שם אחותי נסקה לוי 3837648 מכירתה או השכרתה וכל הקשור ו/או הנובע ממנה. יפוי כח זה הוא בלתי חוזר הואיל וזכויות צד ג' תלויות בו. יפוי כח זה ישאר בתוקף גם לאחר מותי ויחיב את יורשי ואת יורשי ואת יורשי יורשי [כך במקור] הואיל וכאמור תלויות בו זכויות צד ג'.

           באותו המעמד חתם אברהם על מסמך נוסף (נ/5). במסמך זה, שנערך על גבי טופס מודפס הנושא את הכותרת "יפוי כח בלתי חוזר", הצהיר אברהם בשמו ובשמה של וידה, כי הוא מייפה את כוחן של המערערת ושל עורכת-הדין קריספין, ביחד ולחוד, להעביר על-שמו את חלקה של וידה בדירה, ולאחר מכן, להעביר את מלוא הזכויות בדירה על-שמה של המערערת. בייפוי כוח זה צוין, כי "העברת הזכויות ב-2 ההעברות נעשית במתנה וללא תמורה".

5.        בעקבות פטירתו של אברהם ביקש היועץ המשפטי לממשלה מבית-המשפט המחוזי למנות את המערערת כאפוטרופסית על וידה. בבקשתו נטען, כי בשל מחלתה אין וידה מסוגלת לדאוג לענייניה, וכי המערערת - שמאז החמרת מצבו של אברהם מטפלת בה במסירות - מסכימה לשמש לה כאפוטרופסית. ביום 20.8.1992 נעתר בית-המשפט המחוזי לבקשה ומינה את המערערת כאפוטרופסית כאמור. יצוין, כי בבקשתו לא עתר היועץ המשפטי להכרזתה של וידה כפסולת-דין.

6.        חודשים מספר לאחר מינויה עשתה המערערת שימוש בייפויי הכוח שקיבלה מאברהם. ביום 23.10.1992 חתמה על שני שטרי שכירות, כשלפי הראשון העבירה לאברהם את זכויותיה של וידה בחנות ולפי השני העבירה את מכלול הזכויות בחנות משמו של אברהם לשמה שלה. ביום 22.12.1992 חתמה המערערת על שני שטרי שכירות נוספים, שבאמצעותם העבירה לשמה (באותה השיטה) את מלוא זכויותיהם של בני הזוג בדירה. על כל שטרי השכירות, שעל-פיהם בוצעו העברות הזכויות בחנות ובדירה, חתמה המערערת הן בשם המעבירים (וידה ואברהם) והן כמקבלת ההעברות.

7.        משהלכה וידה לעולמה, ובהיעדר יורשים ידועים על-פי דין לעיזבונה, הורה בית-המשפט המחוזי למשיב (ביום 13.3.1995) לנהל את נכסיה של וידה כנכסים עזובים, בהתאם לסעיף 6(א) לחוק האפוטרופוס הכללי, תשל"ח-1978. בעקבות זאת הגיש המשיב את תביעתו כנגד המערערת. בתביעתו נטען, כי המערערת לא הייתה רשאית להשתמש בייפויי הכוח שניתנו לה על-ידי אברהם, להעברת זכויותיהם של וידה ואברהם בחנות ובדירה לבעלותה. לאור זאת עתר המשיב למתן פסק-דין הצהרתי, כי הזכויות בדירה ובחנות נותרו בבעלותם של בני הזוג המנוחים, ולמתן צו המורה לרשם המקרקעין לחזור ולרשום את זכויות החכירה בחנות ובדירה על שמותיהם. 

פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי

8.        בית-המשפט המחוזי קיבל את תביעת המשיב. השופטת המלומדת קבעה, כי ייפוי הכוח הכללי שנתנה וידה לאברהם העניק לו אך כוח וסמכות (כלפי צדדים שלישיים) להעביר את זכויותיה בדירה ובחנות לעצמו או לאחר. אך משלא הובאה ראיה לקיומה של עסקת יסוד, שבמסגרתה התחייבה וידה להעביר לאברהם את זכויותיה בנכסים האמורים, לא קמה לאברהם זכות לעשות שימוש בייפוי הכוח להעברת זכויותיה של וידה לעצמו, וממילא אף לא למערערת. כן ציינה השופטת, כי אפילו הוכיחה המערערת את טענתה, שבמתן ייפוי הכוח הכללי חפצה וידה לאפשר לאברהם להעביר את זכויותיה בדירה ובחנות, לעצמו או למערערת, הרי שבהיעדר מסמך בכתב, התומך ברצונה הנטען של וידה, לא היה בכך כדי להועיל. שכן, בין אם המדובר בהתחייבות מצד וידה לעשיית עסקה במקרקעין, ובין אם המדובר בהתחייבותה להעניק את זכויותיה במתנה, התחייבותה הייתה טעונה מסמך בכתב כתנאי לשכלולה. בהקשר זה ציינה השופטת, כי שאלת קיומה של עסקת יסוד לא הועלתה לפניה על-ידי מי מהצדדים. אך משמצאה להעלות שאלה זו מיוזמתה, נתנה לבעלי הדין הזדמנות לטעון את טענותיהם לגביה. בנסיבות אלו, ומשהונחה לפניה התשתית העובדתית הנחוצה לבחינת השאלה, לא ראתה מניעה להכריע בשאלה לגופה.

           טעם נוסף לכך שאברהם לא היה רשאי להעביר לעצמו את זכויותיה של וידה בדירה ובחנות מצאה השופטת בהוראת סעיף 8(3) לחוק השליחות, תשכ"ה-1965, המורה כי "באין כוונה אחרת משתמעת ממהות השליחות", שלוח "לא יעשה פעולת שליחות עם עצמו". השופטת קבעה, כי בהשתמשו בייפוי הכוח הכללי שניתן לו על-ידי וידה, להעברת זכויותיה בדירה ובחנות לעצמו, פעל אברהם בניגוד לאיסורו של סעיף 8(3) הנ"ל; ומשעשה כן, הרי שהעברת הזכויות, לעצמו ולמערערת, בטלה.

9.        לפנים מצורכי ההכרעה נדרש בית-המשפט לשאלה - שבה מיקדו הצדדים את עיקרי טיעוניהם - והיא, אם לנוכח מצבה המנטאלי הלקוי של וידה, רשאי היה אברהם להשתמש בייפוי הכוח שהעניקה לו ולהעניק למערערת את ייפויי הכוח שבהם הסמיך אותה, בין היתר, להעביר על-שמה את חלקיה של וידה בזכויות המשותפות. בקבלה את עמדת המשיב קבעה השופטת, כי בנקודת הזמן שבה העניק אברהם למערערת את ייפויי הכוח הייתה וידה במצב שכלי לקוי וכי במצבה שוב לא הייתה מסוגלת לגבש גמירת-דעת עצמאית. השופטת נמנעה מלהכריע בשאלה, אם חרף אי-הכרזתה של וידה כפסולת-דין, די במה שהוכח לגבי מצב דעתה כדי להוביל למסקנה כי המדובר ב"גריעת כשרותה", שלפי סעיף 14(א) לחוק השליחות די בה כדי להביא את השליחות לסיומה. עם זאת קבעה, כי האירועים המביאים לפקיעתה של השליחות, המנויים בסעיף 14(א) הנ"ל, אינם מהווים רשימה סגורה; וכי לנוכח אופיים האישי המיוחד של יחסי שליחות יש להכיר במצב שבו השולח אינו מסוגל מבחינה מנטאלית להיות מודע לפעולות השלוח - וממילא אף לא לפקח עליהן - כמצב המביא לפקיעת השליחות. מטעם זה, ולנוכח ממצאה כי במועד שבו השתמש אברהם בייפוי הכוח שהעניקה לו וידה, לא הייתה וידה מסוגלת לדעת ולהבין את פעולותיו, קבעה השופטת כי שליחותו של אברהם פקעה ודין הפעולות שעשה מכוחה להתבטל.

10.      להלן נפנה בית-המשפט המחוזי לבחון, אם מכוח ייפויי הכוח שהעניק אברהם למערערת רשאית הייתה היא להעביר לעצמה, למצער, את חלקו הוא בזכויות החכירה בדירה ובחנות. לעניין זה טענה המערערת, כי משלא הציג צו ירושה המעיד כי וידה ירשה את זכויותיו של אברהם, לא קמה למשיב - כמנהל נכסיה של וידה - "זכות עמידה" ביחס לחלקו של אברהם ברכוש. השופטת דחתה טענה זו. ראשית, מן הטעם שהמערערת העלתה אותה לראשונה בסיכומי טענותיה. ושנית, משום שעל אף טענתה בדבר קיום צוואה שלפיה הוריש לה אברהם את כל רכושו, לא הציגה המערערת את הצוואה הנטענת כראיה מטעמה. מכאן שהמערערת לא סתרה את החזקה הקבועה בסעיף 2 לחוק הירושה, תשכ"ה-1965, שבהיעדר צוואה תיעשה הירושה על-פי דין.

           בדחותה את טענת המערערת לגופה, קבעה השופטת, כי מאחר ועורכת-הדין קריספין אישרה את ייפויי הכוח, שעליהם חתם אברהם, מבלי שהוצגה לפניה תעודת רופא ביחס למצבו - כנדרש בתקנה 4(ה) לתקנות הנוטריונים, תשל"ז-1977 - היה על המערערת להוכיח את כשירותו המנטאלית של אברהם בעת החתימה עליהם. ומשלא הגישה המערערת חוות-דעת רפואית או ראיה אחרת המבססת את דבר כשירותו של אברהם - ואף לא נתנה הסבר מניח את הדעת למחדלה של עורכת-הדין קריספין לדרוש תעודת רופא על מצבו, קודם שאישרה את חתימתו על ייפויי הכוח - לא נשאה המערערת את הנטל שרבץ עליה. מסקנת השופטת הייתה אפוא, כי ייפויי הכוח הבלתי חוזרים שעליהם חתם אברהם, אף ככל שהתייחסו לזכויותיו שלו בדירה ובחנות, משוללים כל תוקף וכי כל הפעולות המשפטיות שעשתה המערערת בהסתמכה על ייפויי כוח אלה בטלות מעיקרן. בהקשר זה הזכירה השופטת, כי על-פי סעיף 91 לחוק לשכת עורכי דין, תשכ"א-1961, ייפוי כוח הניתן לעורך-דין "אינו טעון אישור אחר, על אף האמור בכל דין", וכי בייפוי הכוח נ/5 הסמיך אברהם, בנוסף למערערת גם את עורכת-הדין קריספין, להעביר למערערת את זכויותיו בדירה. השופטת הניחה, כי תוקפו של ייפוי כוח זה - ככל שהתייחס לעורכת-הדין קריספין - לא נפגם, אף שבטרם נחתם לא הוצגה תעודת רופא על אודות כשירותו של אברהם. אך משהוברר, כי העברת הזכויות למערערת, מכוחו של ייפוי כוח זה, נעשתה על-ידי המערערת ולא על-ידי עורכת-הדין קריספין, אין בהכללת שמה של עורכת-הדין בייפוי הכוח כדי לשנות מן המסקנה בדבר בטלות העברתן של הזכויות.